מחוויותיי בבית ספר יסודי (כיתות א'-ו' בצפון תל-אביב)
 
המורה קוראת בשמי בקול רם עם מבט חמור סבר ומתנשא: "וינרסקי" אני יושבת בטור האמצעי מאחורי השולחן האחרון מנסה להסתתר אך שוב היא פונה אליי. שואלת כרגיל אם הכנתי שיעורי בית. אמרתי בקול חנוק ומבוייש עם מבט למטה, לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים, אני מתה מפחד, רועדת וכולם מסתכלים עליי "המממ, לא הבאתי – שכחתי..."
האמת היא שהבאתי, אך העדפתי להשאיר בתוך התיק כדי שלא אצטרך להקריא לעיניי כולם את השיעורים שלי.
היא פתחה את התיק שלי וגילתה את המחברת והוציאה. מדפדפת וצוחקת ומבקשת שאעמוד לי הלוח להקריא את השיעורים.
היא לא שמה לב שהעטיפה של המחברת יצאה ממקומה ונפלה על הרצפה בזמן ששלפה אותה מהתיק.
קמתי כשכולי רועדת, נעמדתי מול הכיתה והתחלתי לקרוא. באמצע הקריאה היא שלפה את המחברת מידיי והעיפה אותה באוויר לעבר הכיתה.
כל הילדים צחקו והיא ביקשה שאמשיך לעמוד שם עד סוף השיעור.
היא הוסיפה: "וינרסקי, בהפסקה את תשבי ותכתבי 4 עמודים מלאים "סליחה שאמרתי למורה שלא הבאתי את הציוד. אני מבטיחה שזה לא יקרה יותר".
דמעות זלגו מעיניי...
"תראו איזה גולם יש לנו פה, יושבת בכיתה בשקט ומרחפת לה"
"את 0 – זה מה שאת".
"מי ירצה להיות חבר שלך?"
"את יפה, אבל סתומה, לא שווה כלום!"
 
פחדתי לבוא לביה"ס. ביקשתי מהוריי הרבה פעמים להישאר בבית, כי הבטן כואבת לי, הראש כואב לי.
פחדתי לספר למישהו מה אני מרגישה. מה עובר עליי בביה"ס. כי אף אחד לא יאמין לי. ולחברות לא העזתי לספר שלא יצחקו עליי.
סמכתי רק על עצמי, כי אני יודעת ובלאו הכי אף אחד לא יבין אותי.
 
 
ומקרה נוסף...
באמצע השיעור המורה מחפשת כמובן אותי. "וינרסקי – איפה את?" היא יודעת איפה אני.
היא נגשת אליי ואומרת: "תסתכלו על הגולם, שוב פעם לא מקשיבה". ועשתה בידיה באוויר את התנועה "0".
תלשה מיידיי את הצמידים והעיפה לצד השני של הכיתה ושוב כל הילדים צוחקים.
ומוסיפה: "את לא שווה כלום – את גולם ואפס מאופס".
             "את צריכה להתבייש בטיפשות שלך..."
 
ודמעות שוב זולגות מעיניי, כי פחדתי פחד מוות להרים את היד ולהשתתף בשיעור.
כי אולי אני לא מספיק טובה...
כי אולי יצחקו עליי...
כי אני לא מבינה...
 
היא תפסה את ידי והקימה אותי ואמרה "תעמדי על השולחן ותצעקי 50 פעם סליחה!"
 
ושוב אני חוזרת הביתה ובטוחה שאף אחד לא יבין אותי. לא אספר לאף אחד.
כי כנראה אני אשמה... אני לא בסדר,
אני גולם, אני טיפשה, אני לא מבינה את החומר, אני לא מקשיבה, אני לא שווה, אני שקטה מדיי ואפס,
שום דבר לא ייצא ממני, אף אחד לא ירצה לשחק איתי ואין לי חברים...
 
פעם אחת כבר לא יכולתי יותר, נחנקתי בתוכי וסיפרתי לאמא שלי.
למחרת אמא שלי נגשה אל המנהל וסיפרה לו את הכל. ולצערה הרב, המנהל שמר סוד עם המורה.
והמורה המשיכה להתנקם בי בכל כוחה...
 
פרח שמטבעו רוצה לפרוח ולהתפתח – המורה לא רק שלא משקה, היא זורעת זרעים של רעל בקנאות והתמדה יום יום עד שהפרח מתכופף, מתכווץ, נעלב ונצמד עם הגב לקיר. לה היה את הכוח... ולאף אחד אין מושג מה באמת עובר עליו...
 
 
ומקרה נוסף...
המורה מחזירה מבחנים. כשמגיע תורי היא אומרת בקול רם ועוקצני: "וינרסקי, שוב קיבלת בלתי-מספיק"
ומסמנת בידיה "0". ומוסיפה: "שום דבר לא ייצא ממך..."
 
ואני כהרגלי כבר למדתי להיעלב בשקט. הדמעות כבר הפסיקו לזלוג מעיניי. התרגלתי לכאב. נמנעתי מכל דבר שיכל לחשוף אותי מול הילדים ומול דמויות סמכות. פחדתי והסתגרתי בתוך עצמי. למדתי היטב לא לספר. וידעתי שאף אחד לא מסוגל להבין אותי. ויחד עם זאת למדתי גם לשקר כמו שצריך או יותר נכון להסתיר.
 
כבר אז נולדה בי האמונה שאני מרחפת, שאני לא מספיק טובה, שאף אחד לא יאהב אותי, אף אחד לא מעריך אותי.
אני לא יכולה ללמוד לבד, אני לא מבינה מה שאני קוראת. אני לעולם לא אקריא את שיעורי הבית שלי בקול. לא לומר מה אני חושבת – כי יצחקו עליי והכי הכי חזק נצרבה בי האמונה שאני "0".
 
 
כמה פעמים ההורים והמורים מפספסים את הילדים?
כועסים עליהם שקשה להם להכין שיעורי בית,
שלא אוהבים לקרוא,
שלוקח להם יום שלם לעומת אחיהם שמסיימים בזמן מאד קצר.
כמה פעמים לא מבינים אותם, את הקושי האמיתי שעומד מאחורי זה?
כמה פעמים אנחנו שומעים את ילדינו אומרים: "אף אחד לא מבין אותי..."?
ובאמת לרוב אין להורים ולמורים מושג מה קורה שם באמת עמוק בתוכו...
 
 
לסיכום
ילד עם הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה מסתכל לתוך העיניים של המורה.
המורה מדבר ובטוח שהילד מקשיב.
בזמן הזה הילד מוסח. הילד בעצמו לא יודע שעכשיו הוא מוסח – כי הוא בתוך המוסחות, במקום אחר.
אינסוף גירויים ומחשבות מתרוצצות בראשו. סוג של רכבות דוהרות ומתנגשות בראש.
מדי פעם כשהילד מזהה טון משתנה, תנועה שונה, תזוזה של המורה – המיקוד חוזר אל המורה והמוסחות באה והולכת לסירוגין וללא שום הזהרה.
הילד לא מרגיש את זה ולכן בטוח שהוא מקשיב ואף מהנהן בראשו כשצריך, אבל הוא לא באמת שם. את זה המורים מפספסים. בעיקר כשמדובר בילד שקט שלא בולט בתזזיתיות, תנועתיות מוגברת, הפרעות, הצקות ושאר הסממנים המאפיינים ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה.
ואז לא רואים את הילד המקסים הזה. הוא שקט. הוא כמו כולם.
אבל לא....
הוא שם, אך לא רואים אותו, לא מגלים אותו ולא מבינים אותו.
זה מאוד טריקי. צריך מיומנות-על, לעשות את ההבחנה הזאת.
כי אותו ילד בלתי מזוהה, נופל בין הכיסאות ומשלם מחיר כבד. הוא לא רק מתקשה, הוא חווה סבל יומיומי מתסכל, מאכזב ומייאש, ועם הזמן הוא מפסיק להאמין ביכולות שלו, ומתחיל תהליך של בריחה מעצמו, וצורך עז לחפש אחר תשומת לב, הוקרה, הערכה מהסביבה ע"י רצייה וכניעות.
הוא רוצה להוכיח לעולם וגם לעצמו שהוא שווה, אבל הוא לא יכול...
למה?
כי הוא נמצא במלכודת האינסופית של להיות מי שהוא לא.
ולכן הרבה פעמים הוא אומר שהוא מרגיש ש"אף אחד לא מבין אותי".
והפחד האמיתי והכי הכי גדול שלו הוא, שיום אחד מישהו יגלה שאני "0".
 
איילת לוינרסקי    טל. 052-8955544    ayeletlev@adhdcenter.co.il                                                                                            Design: Edna Ricklin's studio

לייבסיטי - בניית אתרים