דף הבית >> כתבות מומחים >> התמכרות בני נוער לטכנולוגיה - סימפטום או מחלה

התמכרות בני נוער לטכנולוגיה - סימפטום או מחלה

לפני כשנתיים, לקראת יום ההולדת ה - 11 של בני, שאלתי אותו מה ירצה כמתנת יום הולדת. ביקש מה שביקש, אני כבר לא זוכר מה ביקש. אני חשבתי שזה הזמן לשדרג אותו ל"עולם הבוגרים”, וזכור לי שהצעתי שאקנה לו את הטלפון הסלולרי הראשון שלו. עוד זכור לי דיאלוג מעין זה:


אבא: כדאי לך...

ילד: אבל בשביל מה אני צריך את זה?

אבא: מה השאלה? כדי שנוכל לשמור על קשר!

ילד: אבל אנחנו כבר בקשר!

ילד: לא! כדי שנוכל לשמור על קשר טוב יותר...

ילד: אבל אנחנו כבר בקשר טוב יותר, לא?


טוב, נו, ברור שקניתי לו את הסלולרי, לא? היום, שלוש שנים לאחר מכן, סתם טלפון "סלולרי" פשוט קטן על הבן שלי: היום הוא מצוייד  באייפון, מחשב נייד, יש לו דף פייסבוק, ובכלל - הוא מחובר למיטב הטכנולוגיה.


אני רוצה להאמין שהשימוש של בני בטכנולוגיה הוא תמים ויעיל, ושהשימוש בטכנולוגיה הוא כבר עניין שבשגרה. האמנם תמים? האם ה"שגרה" הזו היא בריאה


השימוש בטכנולוגיה ופלילים:

כעורכי דין פליליים, אנו נתקלים לא אחת במצבים בהם שימוש  בטכנולוגיה גם בקרב בני נוער, הוביל לביצוע עבירות פליליות, או שימש ככלי לחשיפתן.


כך, למשל, טיפלנו במקרה בו הוגש כתב אישום בגין פגיעה בפרטיות, לאחר שנערים צילמו בסתר נערה במצבים שקיימה יחסי מין  עם אחד מהם, והפיצו הסרטון ברשת.


טיפלנו גם במקרה, בו הוגש כתב אישום כנגד נערות שתקפו נערה אחרת, צילמו התקיפה במכשיר הסלולארי וצרבו דיסק במטרה להפיץ הסרטון ברשת החברתית


במקרה זה, שימשה הטכנולוגיה לתיעוד האלימות, השפלת הנערה ברבים ולבסוף - אף לחשיפת המקרה, להוכחת האשמה, והגשת כתב האישום.


מקרה דומה הוא של קבוצת נערים, אשר צילמו עצמם אוחזים בזנבו של חתול ומשליכים אותו מעבר לגדר - נגד הנערים הוגש כתב אישום בגין התעללות בבעלי חיים.


עוד ידוע, כי בחקירות פרשיות סמים, נעזרת המשטרה רבות בבדיקת ההודעות ששולחים הנערים באמצעות הסלולארי ובמחשב ודולה מהן ראיות מפלילות. המשטרה אף עושה שימוש נפוץ באיכון טלפונים סלולרים, בכדי למקם את החשוד בזירת הפשע, ולפעמים גם לנקותו מאשמה.


אם כן, אין ספק כי השימוש בטכנולוגיה יכול מחד להביא תועלת ומאידך להיות מנוצל לרעה, אך נשאלת השאלה האם עצם השימוש המוגבר בטכנולוגיה (לטוב ולרע) אינו מהווה סוג של "התמכרות"? כמו התמכרות לסמים, או להימורים, ויש הסבורים כי עלינו להכיר בשימוש בטכנולוגיה, כהתמכרות של ממש


התמכרות מהי?

מהי התמכרות בכלל? האם השימוש בטכנולוגיה ובגאדג'טים, הוא סוג של התמכרות? האם כל שימוש יתר בדבר כלשהו, הוא "התמכרות”?


ראשית - התמכרות מוגדרת על ידי הרשות הלאומית למלחמה בסמים כפיתוח תלות בחומרים ממכרים, כדוגמת סמים, תרופות, אלכוהול, הניקוטין שבסיגריות, ואצל בני נוער גם חומרים נדיפים, כגון גז מזגנים, גז צחוק ודבק מגע


במצבי התמכרות, המכור הופך להיות "שבוי", ואיננו יכול לחדול מלצרוך את החומר שאליו התמכר, בלי שיסבול מ"תסמונת נסיגה" ומצב של "קריז" (משבר"), שבצידו הנלווה לבעיות או הפרעות גופניות ונפשיות קשות.


האמנם השימוש הרב בטכנולוגיה הוא התמכרות?

השאלה היא כל שימוש יתר היא התמכרות, הינה שאלה בפני עצמה, שאלה שיש לה השלכות חברתיות, רפואיות ופסיכולוגיות. ועל כך בהמשך.


אך גם אם מדובר בהתמכרות לכל דבר, אנו צריכים לשילוב של המונחים "התמכרות" ו"בני נוער", בטרם נחפז למסקנות נמהרות.


בני נוער, בשל חוסר בשלותם והצורך שלהם לפרוץ גבולות, הם יצורים חברתיים רגישים, מושפעים ונגררים


כיום, הטלפון הסלולרי הוא חפץ מדף פשוט, וכמעט לכל טינאייג'ר ישראלי ממוצע, יש מכשיר סלולרי. למי שאין כזה, עושה את המוות להוריו, עד שיש לו כזה.


ללא ספק, הסלולרי כבר מזמן הפך להיות כלי תקשורת עיקרי, באמצעותו אפשר לשוחח שעות עם חברים וחברות, לצלם, להקליט, לשמוע מוזיקה, ויכולת הסימוס המופלאה, מאפשרת יכולת תקשורת בלתי נלאית באמצעות הקלדה פשוטה.ֿ


אגב, מתברר שלעצם הנגישות למכשיר סלולרי יש אספקטים פליליים וכבר ייצגתי נערים שהואשמו בקבלת חפץ חשוד כגנוב, כי קנו סלולרי ברחוב בזול, בלי קבלות. מה שפעם היה פריט יקר לרכישה, היום עולה פרוטות והינו זול יחסית, ואולי הדרישה להמצאת קבלה כבר אינה רלבנטית בעידן שלנו.


המחשב, שבמרוצת הזמן הפך לאייטם ביתי מובהק הפך, באמצעות האינטרנט ובאמצעות תוכנות הרשתות החברתיות, לכלי תקשורת עיקרי להעברת מסרים חברתיים ולחשיפה לתכנים, חיוביים או אפלים.


תוכנת ה"פייסבוק" הפכה למפלצת בפני עצמה, וכבר עקפה את גוגל במניין מספר הכניסות לאתר, והפכה לאמצעי תקשורת חושפנית ותמנונית

 

ד"ר ירדן לוינסקי במאמרו "הפסיכולוגיה מאחורי האינטרנט”, סבור שהרשתות החברתיות עצמן, או טכנולוגיות "חברתיות", מבוססות על התניות: "תיכנסו שוב ושוב, אחרת לא תדעו מה קורה לחברים שלכם”. בקיצור, המדיה האלקטרונית הדיגיטלית, היא גן עדן של מניפולציה רגשית, שבה בני נוער יכולים בקלות להסתבך בשל תמימותם והסקרנות שבצורך לבדוק גבולות ולפרוץ אותם.


אז טכנולוגיה וגישה למידע, זה טוב לנוער או רע לנוער? הרי לכאורה ידע זה כח, ולכאורה הרחבת אופקים זה דבר טוב. אבל האם הצורך לדעת הכל על כולם כל הזמן, זה בהכרח טוב? והאם זה טוב לבני נוער?


אולם גם אם נסבור, כי אכן קיימת צריכה מוגזמת של טכנולוגיה, האם מדובר ב"התמכרות”? האם נוצרה כאן אותה תלות שקשה כל כך להפסיקה או שמא בהתנהגות חברתית, על פי נורמות מקובלות בין בני הנוער שאינה שונה מכל התנהגות חברתית אחרת.

לאחרונה, במרפאה ידועה לטיפול בהתמכרויות באנגליה נפתח מסלול ייעודי לטיפול בהתמכרות לטכנולוגיה. באתר המרפאה, מוצג שאלון, שניתוח התשובות בו, מביא למסקנות עגומות ביותר, לגבי מידת ההתמכרות הטכנולוגית של הנבחן, לתלות הממכרת שפיתח לכאורה באינטרנט.


אגב, מדובר בשאלון שהתווסף רק לאחרונה, שכן עד כה התייחס האתר להתמכרות לסמים ולאלכוהול

 

להלן עשר השאלות בשאלון ההתמכרות הטכנולוגית ואתם מוזמנים לבחון את עצמכם:


1. האם אתה גולש באינטרנט יותר ויותר זמן מהמתוכנן?

2. האם אתה מתעלם או מתחמק מעבודה או פעילויות אחרות, בכדי לשבת יותר זמן מול המחשב?,

3. האם אתה בודק הודעות או אימיילים לעיתים קרובות ודוחה פעילויות אחרות, ואפילו ארוחות?

4.  האם אתה מתווכח, או מתעצבן לעיתים קרובות כשמישהו מטריד אותך כשאתה מנסה לבצע פעולה מקוונת, או כשאתה משוחח בסלולרי?

5. האם אתה מעדיף לתקשר עם אנשים באופן מקוון או באסאמאסים, מאשר לדבר איתם פנים מול פנים? 

6. האם אתה חושב הרבה על איך להתחבר או לחזור להתחבר לאינטרנט, כאשר אתה מבצע פעולה לא מקוונת?

7. האם את מתווכח עם, או  מרגיש ביקורת כלפיך מצד חברים, שותפיםֿ או משפחה, בעניין כמות הזמן שאתה מבלה באינטרנט?

8. האם אתה מתרגש לקראת התחברות לאינטרנט, או כאשר אתה חושב לאן לגלוש, כאשר תתחבר לאינטנרט?

9. האם אתה מעדיף פעילות מול מסך המחשב מאשר לצאת החוצה ולעשות משהו שונה?

10. האם אתה מסתיר או נכנס למגננה, כאשר אתה נשאל על הפעילות שלך באינטרנט?


כאמור, התשובות לשאלון אמורות לסייע באבחון התמכרות. אבל צריך לזכור, שלכאורה לא מדובר במחלה פיזית, ואכן, לא כולם מסכימים  לרעיון של קיטלוג התופעה כהתמכרות. יש הטוענים כי לא מדובר בהתמכרות של ממש, אלא בסימפטום לבעיה אחרת, כאשר האדם הפגוע משתמש במה שזמין לו, בכדי להעלים את הכאב. אלא הטוענים כנגד הקיטלוג, סבורים שקיטלוג מסוג זה יקשה לעזור למטופלים, משום שאם נתעלם מהבעייה, ונגדיר את התופעה כ"התמכרות", יאבד הסיכוי לעזור.


ובאמת, אם להפוך שימוש אובססיבי באינטרנט לסוג של מחלה, למה לא לעשות זאת גם עם הימורים, קניות או אכילה? לכאורה, להפוך "התמכרויות התנהגותיות" לעניין רפואי אף ישנה את הדרך בה אנו חושבים על חירות ועל אחריות. אנשים העושים בחירות שגויות ומפתחים הרגלים מזיקים, יוכלו לתרץ זאת כמחלה, ולא דבר הקורה באשמתם. והפסיכיאטר אסיג מסכם באומרו: "במקום לצוד מחלות שאינן קיימות, אנו צריכים לחפש דרכים לעזור לאינדיבידואלים שמשתמשים ברשת, כדי לפתור בעיות ולהרגיע את כאביהם".


וכשהדבר נוגע לבני נוער, המחלוקת הינה יותר מחודדת: בני נוער לא נולדים עם אצבע אסאמאס מיומנת. הם מפתחים את המיומנות הזו בהקשרים חברתיים, וכשאנו, ההורים, מגלים שאנחנו לא בעניינים, לפעמים זה כבר מאוחר מידי.


אז מה עושים? האם אנחנו צריכים מרפאות להתמכרות לטכנולוגיה?ֿ


במקרים קיצוניים אולי כן, אך כעיקרון - לא בהכרח. אין ספק, שכיום זה בסדר לקנות לילד מכשיר טלפון סלולרי. אני לא מציע לבודד את הילד חברתית, אבל צריך גם ללמד מידתיות, לשלוט בתקציב ולהיות מעורבים בתכנים


כהורים, אנחנו חייבים להיות "בעניינים". אנחנו צריכים לדעת מה הילדים שלנו עושים, ובאמצעות מה. פייסבוק זה בסדר, אבל כבילוי חברתי מקביל, לא כעיקר העיקרים.אם הבת מבלה כל היום בפייסבוק, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה זה? אם היא מעדיפה להסתגר בחדר ולא לצאת לארוחה, אנחנו צריכים להיות מודאגים מאוד.


אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כהורים להגיע למצב, שבו ההתעסקות בטכנולוגיה מגיעה לכדי מחלה, כי אז זה כמעט מאוחר מידי. אנחנו צריכים לעסוק במניעה, על ידי כך שנהיה "בעניינים".


אנחנו חייבים לדעת מי החברים ברשת הפייסבוק של הבן או הבת, מהם התכנים, מהם המסרים - על מה מדברים. הילד יכול להיות "פרפר" חברתי, אבל לא הרשת היא לא תחליף לכל, היא רק בילוי משני. רק עם אצבע על הדופק, כשאנחנו הסטטוסקופ האנושי, נוכל למנוע מצב שבו חלילה יגיע הנער לאישפוז בגלל פייסבוק


 

מאידך, אנחנו גם לא יכולים לתלות את התנהגות הילד ב"מחלת אינטרנט". זה קל מידי. זה פוטר אותנו - ואותו - מאחריות. אם הוא חולה, אז אנחנו לא אשמים והוא לא אשם. הפתרון, אני סבור, הוא כאמור במעורבות הורית בחייו של המתבגר, בקשר חם ואוהב עם הבן או הבת, בהכוונתם, בהטמעת ערכים וסדר יום נכון. אני מאמין שאם עשינו את כל המתבקש מאיתנו כהורים, הנער יידע להפיק את המיטב מהטכנולוגיה, ולקדם עצמו - בכל המובנים באמצעותה.

 



איילת לוינרסקי    טל. 052-8955544    ayeletlev@adhdcenter.co.il                                                                                            Design: Edna Ricklin's studio

לייבסיטי - בניית אתרים